כידוע לכל צולל חופשי, עליה ברמת הפחמן הדו-חמצני מובילה לגירויי נשימה. כלומר, עוד הרבה לפני הגוף זקוק לחמצן, המוח עושה שימוש בהיפרקפניה כמנגנון התראה מוקדם. בדיוק כפי שנורת הדלק הרכב נדלקת הרבה לפני שאנחנו באמת צריכים להיכנס לתחנת הדלק ולתדלק.
גירויי הנשימה עצמו, ההתכווצות הסרעפתית והשרירים הבין צלעיים, זו דרכו המכאנית של הגוף לנסות וליצר פעולת נשימה מחודשת.
עבור רבים, גירויי הנשימה עשויים להיות פחות נוחים הן ברמה הפיזית והן בפן המנטלי ואף להוביל לתופעות לוואי בצלילה לעומק של אובדן יכולת השוואת לחצים ועוד.
איך כול זה קשור לאורגזמה שאלתם? שאלה מצויינת!
גירויי הנשימה והגירוי המיני המוביל לאורגזמה, שניהם גירויים בסיסיים ושורשיים ביותר.
מולהה בנדה (מולהה=שורש) היא הבנדה האחראית על אנרגיית השורש והיא מתגלה בסוף הנשיפה – יש כיווץ עדין ואיסוף פנימה ולמעלה של הפרינאום (שרירי חיץ הנקבים).
דרך נוספת ופשוטה לגלות את שרירי חיץ הנקבים היא באמצעות של כיווץ והרפיה תו"כ מתן שתן. מומלץ לא לחזור על התרגיל בזמן מתן שתן.
תרגול נכון ותדיר של שרירי רצפת האגן (לגברים ונשים) יכול לסייע מאוד בשליטה מלאה (כן כן, מלאה) בגירויי הנשימה וגם באורגזמה.
בהקשר של צלילה חופשית, ניתן ומומלץ לתרגל תחילה את כיווץ והפעלת שריר הפרינאום תו"כ תרגול יבש ורק לאחר שליטה מלאה לעבור לתרגול תוכ צלילות עומק.
בנוגע לתרגול השריר בהקשר של אורגזמה, תמיד מומלץ לתרגל עם בן או בת זוג (זה יותר בטיחותי).
הכותב הוא מדריך צלילה חופשית ואינו סקסולוג 😉